כאשר תייר אמריקאי מגיע ארצה וזקוק לשקלים הוא פונה לבנק ישראל, מוסר לו דולרים ובתמורה מקבל כתב התחייבות (= שטרות), בהתאם לשער הדולר באותו מועד.

לדוגמא: אם במועד הגעת התייר (מועד א') שער הדולר עומד על 4 ש”ח, והתייר מוסר לבנק ישראל 1,000$, הוא יקבל שטרות בשווי 4,000 ש”ח (כמות השקלים במדינה גדלה ב- 4,000 ש”ח).

אם בתום ביקורו של התייר (מועד ב'), יישארו לו 2,000 ש”ח, ושער הדולר יעמוד על 5 ש”ח, התייר ימסור את השטרות לבנק ישראל, ויקבל תמורתם 400 $. בנק ישראל מחויב למסור דולרים, מתוקף כתב ההתחייבות (= השטרות) שעליו הוא חתום. כאשר התייר מוסר לבנק ישראל 2,000 ש”ח, כמות השקלים במדינה קטנה ב- 2,000 ש”ח.

לפעולה של החלפת הדולרים בשטרות, וההיפך, קוראים במילים פשוטות “קניית דולרים” או “מכירת דולרים“, לפי העניין, ולא “החלפה” או “מסירה”, כפי שהשתמשנו לעיל כשהתאמצנו להסביר את הנושא.

 

הנפקת שטרות חדשים וקבלתם חזרה

למעשה, בכל פעם שבנק ישראל מקבל לידיו דולרים, הוא צריך להנפיק שטרות כסף חדשים, וכמות השטרות במדינה גדלה בהתאם. בכל פעם שבנק ישראל מקבל לידיו שטרות כסף (תמורת מסירת דולרים) הוא היה צריך להשמידם, כך שכמות השטרות במדינה תקטן בהתאם.

מובן, שחבל להשמיד את השטרות שבנק ישראל מקבל מצד אחד, ולהנפיק שטרות חדשים בכל פעם שהבנק נדרש, מצד שני. בפועל, שטרות שמתקבלים בבנק ישראל מועברים לכספת ומתייחסים אליהם “כאילו” שהושמדו, והם אינם נספרים כחלק מהשטרות במדינה.

בשעה שהבנק מקבל דולרים, הוא מוציא שטרות מהכספת (במקום להנפיק חדשים) והם הופכים לחלק מהשטרות במדינה.