כדי להקל על הבנת חישוב התמ”ג נתייחס ליבוא כאל הלוואה שהתקבלה ממדינה זרה. ההלוואה היא בשווי המוצרים שייבאנו.

נתייחס למדינה ג' המייצרת רק 1,000 זוגות נעליים בשנה ואת הסוליות היא מייבאת ממדינה שכנה, כך שלמעשה הערך המוסף של מדינה ג' הוא 1,000 זוגות נעליים ללא סוליות. את הסוליות ייבאו ממדינה שכנה במחיר של 1 ש”ח לסוליה (ומדינה ג' חייבת לה 1,000 ש”ח).

 

שרשרת הייצור של נעליים במדינה ג' נראית כך :

במדינה ישנם שני מפעלים :

  1. מפעל לייצור גפות (מוצר ביניים) שבו מועסקים 10 עובדים. כל עובד מרוויח 80 ש”ח.
  2. מפעל לייצור נעליים (מוצר מוגמר) שבו מועסקים 10 עובדים. כל עובד מרוויח 100 ש”ח.
יבוא סוליות
(מוצר ביניים)
מפעל לייצור גפות
(מוצר ביניים)
`darr` `darr`
מפעל נעליים
(מוצר סופי)

הוצאות הייצור במדינה ג' דומות לאלו שבמדינה ב' (טבלה 4.4).

טבלה 4.6 מציגה את תמונת המצב של הייצור במדינה ג'.


טבלה #4.6

 

מפעל גפות

מפעל נעליים

סה”כ

הכנסות

כמות ייצור שנתית

מחיר ליחידה

סה”כ הכנסות

 

1,000 גפות

1 ש”ח לגפה

1,000 ש”ח

 

1,000 זוגות נעליים

3 ש”ח לזוג נעליים

3,000 ש”ח

 

הוצאות

קניות

משכורות

 

סה”כ הוצאות

 

0

800 ש”ח

(10 עובדים,
80 ש”ח לעובד)

800 ש”ח

2,000 ש”ח
(מתוכם 1,000 מיבוא)

1,000 ש”ח

(10 עובדים,
100 ש”ח לעובד)

3,000 ש”ח

 

 

1,800 ש”ח

רווח

200 ש”ח

0

200 ש”ח

ערך מוסף

1,000 ש”ח

1,000 ש”ח

2,000 ש”ח

 

חישוב התמ”ג של המדינה ב-3 אופנים

  1. ע”פ סה”כ הערך המוסף של כל אחד מהמפעלים – התוצאה: 2,000 ש”ח (= מפעל גפות 1,000 ש”ח + מפעל נעליים 1,000 ש”ח).
  2. ע”פ סה”כ המכירות של מוצרים סופיים פחות שווי היבוא – התוצאה: 2,000 ש”ח (= סה”כ מכירות נעליים  3,000 ש”ח, פחות שווי היבוא 1,000 ש”ח).
  3. ע”פ סה”כ ההכנסה הלאומית – התוצאה: 2,000 ש”ח (סה”כ שכר עבודה 1,800 ש”ח + סה”כ רווחים 200 ש”ח)

ולסיכום: כל הדרכים מובילות לרומא.

 

יצוא

כאשר מדינה מייצרת 1,000 ככרות לחם והיא מייצאת מתוכם 300 ככרות למדינה זרה, הרי ככרות הלחם שיוצאו הם חלק מהתמ”ג שלה.

ההדגשה הזו, אף אם היא נראית מיותרת, חשובה להמשך.

 

השימושים שהמדינה עושה בתמ”ג

התמ”ג מתבטא בערך מוסף של מוצרים ושירותים שתושבי המדינה מייצרים. המוצרים והשירותים הללו מוצאים את דרכם ל – 3 שימושים (ורק להם):

  1. לצריכה בתוך המדינה. שימוש זה כולל את כל מוצרי הצריכה והשירותים (השם המקובל לשימוש זה: צריכה מקומית).
  2. להשקעה בתוך המדינה. שימוש זה כולל את כל מוצרי ההשקעה (השם המקובל לשימוש זה: השקעות מקומיות).
  3. לייצוא.

למעשה, כל המוצרים והשירותים שאינם מופנים לייצוא משמשים או לצריכה מקומית או להשקעה מקומית.

להזכירכם:

כל מוצר שאינו משמש להשקעה הוא מוצר צריכה, למשל: לחם משמש לצריכה, מחרשה משמשת להשקעה.

את היחס שבין התמ”ג לשימושיו נהוג להציג במתכונת של נוסחה שהיא:

 

יצוא + השקעה מקומית + צריכה מקומית = תמ”ג

שימושים תמ”ג
C+I+EX = Y

כאשר :

C = Consumption = צריכה
I = Investment = השקעה
EX = Export = יצוא
Y = GDP = תוצר

מקובל לקרוא לצד ימין של הנוסחה שימושים ולצד שמאל מקורות.


השפעת היבוא

היבוא הוא תוספת למקורות. כאשר מדינה מייבאת היא מגדילה את מקורותיה.

אם התמ”ג של מדינה כלשהי הוא: 1,000 ככרות לחם
והמדינה  מייבאת עוד 500 ככרות לחם    .
אזי סה”כ מקורותיה הם:  1,500 ככרות לחם

או במילים אחרות קיימים לרשותה מקורות המסתכמים ב- 1,500 ככרות לחם.

כל המקורות הנ”ל מיועדים לשימוש.

 

אם המדינה לא מייצאת אף כיכר לחם וכל הלחמים מופנים אך ורק לצריכה מקומית, הנוסחה הבאה תתאר את תמונת המצב:

Y + IM = C + I   

כאשר :

IM = Import = יבוא

אם המדינה גם מייצאת וגם מייבאת הנוסחה הבאה מציגה את תמונת המצב של המקורות והשימושים:

Y + IM = C + I + EX   

ישנם כלכלנים שנוח להם לרכז את היבוא והיצוא בצד אחד של המשוואה. על כן הם מעבירים את היבוא לאגף ימין, בסימן הפוך. הנוסחה נראית כך:

Y = [C + I + EX] – IM   

נוסחה זו מחדדת את העובדה הפשוטה שהתמ”ג שווה לכל המוצרים והשירותים שבהם השתמשנו, למעט החלק שייבאנו (ואינו שלנו).

או במילים אחרות: הכול יוצר במדינה מלבד החלק שייבאנו.