מקובל להציג 3 גישות שמסבירות כיצד הציבור מחליט על כמות הכסף שהוא מעוניין להחזיק.

כפי שעולה ממחקרים אמפירים, חלק קטן מהציבור מחליט על פי גישה I, חלק קטן אחר מחליט על פי גישה II ואילו רוב הציבור מחליט על פי גישה III שהיא שילוב כלשהו של 2 הגישות הראשונות.

גישה I – החזקה של אחוז כלשהו מההכנסה (Y)

על פי גישה זו, בכל עת, הצרכן מחזיק בסכום כסף המהווה אחוז כלשהו מהכנסתו. האחוז משתנה בהתאם לשיעור הריבית בשוק. האחוז גדל ככל ששיעור הריבית יורד.

לדוגמה,

כאשר הריבית היא 2%, הוא מחזיק 30% מהכנסתו.
כאשר הריבית היא 8% הוא מחזיק 20% מהכנסתו.
כאשר הריבית היא 12% הוא מחזיק 5% מהכנסתו.
על פי גישה זו הביקוש לכסף (Dm) הוא פונקציה של 2 משתנים: ההכנסה (Y) והריבית (i).
נכין את הפונקציה (Dm (iY בגישה זו:
  1. שינוי ב- Y גורם לתזוזה של עקומת הביקוש: 
    גידול ב- Y גורם לתזוזה ימינה וקיטון ב- Y לתזוזה שמאלה.
  2. שינוי ב-I  גורם לתזוזה על גבי העקומה.
    בכל עקומת ביקוש המתייחסת למועד כלשהו, Y הוא נתון קבוע.

 

גישה II – החזקת כמות כסף שמספיקה לסל מוצרים כלשהו

לשם הפשטות נניח שהמוצרים הם רק לחמים.

על פי גישה זו הצרכן מחזיק בכל עת בסכום כסף שמספיק לו לרכישת כמות כלשהי של מוצרים. כמות המוצרים משתנה בהתאם לריבית בשוק. הכמות גדלה ככל שהריבית יורדת.

לדוגמה,

כאשר הריבית היא 2% הוא מחזיק בסכום כספי שמספיק ל- 100 לחמים.
כאשר הריבית היא 8% הוא מחזיק בסכום כספי שמספיק ל- 70 לחמים.
כאשר הריבית היא 12% הוא מחזיק בסכום כספי שמספיק ל- 20 לחמים.

על פי גישה זו הביקוש לכסף (Dm) הוא פונקציה של שני משתנים: הריבית (i) ומחירי המוצרים (P).
נסמל את הפונקציה: (Dm (iP.

בגישה זו:
  1. שינוי ב- P גורם לתזוזה של עקומת הביקוש: 
    גידול ב- P גורם לתזוזה ימינה וקיטון ב- P לתזוזה שמאלה.
  2. שינוי ב-I  גורם לתזוזה על גבי העקומה.
    בכל עקומת ביקוש המתייחסת למועד כלשהו, P הוא נתון קבוע.

 

ביקוש הבנקים לכסף

לצורך הפשטות אנו מניחים שההרכב הפנימי בין מזומן ופיקדונות עו”ש באמצעי התשלום נשאר קבוע בכל רמת ריבית. לדוגמה: 0.5 פיקדונות עו”ש, 0.5 מזומן.

לאור זאת, אם יחס הרזרבה הוא לדוגמה, 0.2, אזי הביקוש לכסף מצד הבנקים הוא 0.1 (10%) מסה”כ ביקוש הציבור לכסף (= 0.2 ממרכיב הפיקדונות).

הגדרות
רזרבה – מזומנים שהבנק מחזיק + פקדונותיו בבנק המרכזי.
 יחס הרזרבה

לדוגמה:

סך ביקוש הציבור לכסף:
3000 מיליוני $. 
מתוכם מזומן 1500, פקדונות עו”ש 1500. 
 סה”כ ביקוש הבנקים: 300 (=0.2 * 1500$).

 

עקומת היצע הכסף

עקומת ההיצע מתייחסת להיצע הכסף בנקודת זמן כלשהי.

סימול העקומה Sm.

תוואי העקומה מקובל להתוות אותה כקו אנכי שעולה. מציר ה- x בנקודה שמייצגת את הכמות של M1 במדינה באותה עת.

וההסבר, אנו מניחים שההרכב הפנימי בין מזומן לפיקדונות עו”ש נשאר קבוע בכל רמת ריבית וכתוצאה מכך לא חל שינוי בסך אמצעי התשלום לאורך העקומה. בתרשים 1-2 עקומת ההיצע מתייחס ל- 3 מד' ש”ח.

 

גורמים המשפיעים על תזוזה של עקומת ההיצע

  1. גידול בכמות המזומנים במשק.
  2. שינויים בהרכב הפנימי בין מזומן שבידי הציבור לפיקדונות עו”ש (מעבר ממזומן לפיקדונות עו”ש יגרום לעקומת ההיצע לזוז ימינה, ומעבר מפיקדונות עו”ש למזומן יגרום לה לזוז שמאלה.
  3. שינויים ביחס הרזרבה (גידול ביחס הרזרבה יקטין את ההיצע ועקומת ההיצע תזוז שמאלה, וההיפך כשיחס הרזרבה יקטן.

מכפיל הפקדונות

שיווי משקל בשוק הכסף

הריבית במשק תיקבע בנקודת המפגש של עקומות הביקוש וההיצג. נקודה e בתרשים 2. וההסבר (בהתייחס לתרשים 2):

  1. כאשר שערי הריבית מעל נקודת המפגש
    בכל שער ריבית שמעל לנקודת המפגש (למשל 12%), הציבור ירכוש אג”ח בפער הכספי שבין הביקוש להיצע (c-d).
    הפניית הכסף לרכישת האג”ח תביא להגדלת הביקוש לאג”ח ולעלייה במחירו. שמשמעותו: ירידה בתשואה, עד לנקודה e (8%).
  2. כאשר שערי הריבית מתחת לנקודת המפגש
    בכל שער ריבית שמתחת לנקודת המפגש (למשל 5%), הציבור ימכור אג”ח שברשותו בכל הפער הכספי שבין: הביקוש להיצע (a-b).
    היצע האג”ח יגרום לירידת מחירו, שמשמעותו: עלייה בתשואה, עד לנקודה e (8%)

 תרשים 2

תרשים 2

הבנק המרכזי שולט על היצע הכסף

חשוב להדגיש שהיצע הכסף נשלט על ידי הבנק המרכזי ולפיכך יש באפשרותו לקבוע את שיעור הריבית במשק.